חלק בי תמיד ידע שהבחירה שלי במקצוע נבעה לא רק מהחלטה רציונלית, אלא גם מתוך רצון לתת דרור לרגשות שבי. הגעה למקום עבודה מדי יום עלולה להיות עניין מתסכל לרבים מאיתנו, לראות שוב ושוב את אותם אנשים מתמודדים עם שגרה נטולת התלהבות ורגש. עבורי לפחות, זה היה עלול להיות מתיש. מזל שאני מורה בתיכון – מקום ליברלי במרכז הארץ, בו תלמידות ותלמידים מבלים את ימיהם, לעיתים קרובות בצורה משוחררת ולא פורמלית.
במיוחד בימים החמים, ההליכה בחצר התיכון הייתה כמו מיצג מלא חיים ומעורר רוח חיובית. להיות צעיר, כריזמטי ומוערך, ולזכות להערצה וליחס חם גם מהבנות וגם מהבנים – זה נתן תחושת סיפוק יומיומית. יום חם במיוחד אחד הביא אותי להתקרב אל קבוצת תלמידות י"ב יושבות על המדרגות: חולצות קיציות, מכנסונים, ותחושת נעורים באוויר. הכפכפים, כפות הרגליים השזופות – כל פרט דיבר על הקיץ הקרב ובא.
נופר, אחת התלמידות שלי, ישבה לצדי. היא חגגה לא מזמן יום הולדת 18, ומאז ומתמיד הייתה בעלת נוכחות בולטת ומלאת חיים. עיניים ירוקות, שיער שטני, גוף צעיר וקורן. שיחתנו הפכה במהירות לחיוכים וצחוק, ונופר ניסתה לשכנע אותי לוותר לה על שיעור השלמה משעמם שנקבע לסוף היום. "לכל דבר יש מחיר," רמזתי, והיא צחקה, משיבה בהצעה לאפות לי עוגיות.
בשעות אחר הצהריים נופר הופיעה לשיעור כפי שתוכנן. הכיתה הייתה ריקה, רק שנינו, במתחם הציוד האלקטרוני שנמצא במקלט בקצה התיכון. מקום מפלט שקט המאפשר עבודה ממוקדת וגם אינטימית. "זה רק אני ואתה?" היא שאלה, מופתעת מעט. "כן," עניתי, "כנראה שכן."
התחלנו לעבוד יחד באותה דירה דיסקרטית על המצלמה והחצובה, מתמקדים בפרטים הטכניים שנדרש היה לדעת. היה משהו חינני בצורה בה היא ניסתה להתמודד עם הציוד, התמודדה עם הקשיים וצחקה כשלא הצליחה להבין משהו. במשך השיעור, הרגשתי שגוברת התחושה של התקרבות וחיבור, והאינטימיות שנוצרה בינינו הייתה מרעננת ומלאת חן.
אווירה קלילה, תחושה של ביטחון, ושיח על צילום ויצירה הובילו אותנו ליום אחר צהריים נעים ומשותף.